כשהבורא פגש את אדם

"היי אדם, מה העניינים?" שאל הבורא את אדם.

"מצויין! אני גבר ,לא? הכל טוב " עונה אדם

"אדם, קיבלתי תלונות מחווה. היא אומרת שאתה לא מרשה לה לדבר, לא מרשה לה לשיר, שולח אותה לסוף האוטובוס,לא מרשה לה ללכת על חלק מהמדרכות, לא מרשה לה ללכת עם הבגדים שהיא בוחרת,  ובכלל מדיר אותה מהחיים שהועדתי לה. מה קורה, אדם? "שואל הבורא

"אני??? אני מדיר אותה?? מה פתאום!!! בהמון מקומות אני לא מדיר אותה. אני לא מדיר אותה מהמטבח והבישולים, מהמטאטא הדלי וספונג'ה. אני שולח אותה להביא פרנסה הביתה כדי שאוכל להמשיך להתבטל…סליחה בורא, התכוונתי -ללמוד תורה. אני לא מדיר אותה בלילות מהמיטה שלי חוץ מהשבועיים האלו שגם ככה לא בא לי לגעת בה. אני לא מדיר אותה ממכונת הכביסה-היא יכולה חופשי לכבס כמה שהיא רוצה, מלתלות ,להוריד ולקפל, מלשטוף את הכלים ולגדל את הילדים. יש לה כל כך הרבה משימות שבסופו של יום בכלל אין לה כוח לדבר והיא רק רוצה לישון. אז מה זה משנה שאני אומר לה שאסור לה לדבר? בסך הכל אני נותן מסגרת לגיטימית למשהו שכבר קיים ממילא. אני מרשה לה לישון חוץ מהפעמים שאני צריך אותה לעניינים שבינו לבינה. אתה מבין בורא, אני גבר. אני טוב בניהול." מסיים אדם את דבריו וטופח על כרסו המתפתחת.

הבורא מקשיב ואז אומר לו: "אדם, הייתי צריך לברוא אותך אילם."

"למה?" משתאה אדם

"כדיי שתפסיק לדבר כל כך הרבה שטויות!" עונה הבורא ."מי אתה בלי חווה?-אתה כמו גוף ללא נשמה. כמו הגולם ללא מחשבה ובינה, כמו רובוט ללא לב. קליפה, אדם. אתה רק קליפה. אקח ממך את חווה ואדיר אותך לגמריי מהחיים שלך ואתה לא יותר מכלום. מבין?!!"

"למה אתה כועס, בורא? אני לומד תורה, לא?" אדם נשמע מבולבל

"ואיפה כתוב בתורה שאתה מצווה להתבטל? ואיפה כתוב בתורה שאתה צריך לשנוא, להשפיל, לירוק, להרביץ. זו אלימות ,אדם. אין לה מקום בתורה." הבורא מרעים בקולו ואדם מתחיל להבחין שזעמו של הבורא גדול הוא.

"זו ההלכה" הוא מנסה להסביר

"אז ההלכה הזו הלכה לפח." הבורא מגביר את כעסו ורעמים מתגלגלים מתקרבים אל אדם ,ברקים מאיימים לפגוע בו. "חווה היא אוצר יקר, היא יהלום, היא כתר היצירה בבריאה שלי ואתה לא תיגע בה לרעה, מבין!!!!!?"עננים שחורים מקיפים את אדם והוא מרגיש את עוצמתו הנוראה של הבורא בוחשת לו בקרביים, בלב, מורידה לו ידע על תפקידו האמיתי בבריאה ועל תפקידה של חווה בבריאה. אדם מרגיש משהו לא מוכר. הוא מרגיש בושה, חרטה, ופתאום הוא מבין את גודל הטעות שעשה. משהו מתעורר בו, איזה זיכרון עלום מכל מה שלימד אותו הבורא. הוא ממהר לפשפש בספר העתיק בעולם, הוא מבקש מהבורא שיעזור לו לזכור. ופתאום הוא נזכר. הוא נזכר בפסוק האחד, משפט המפתח של הבריאה כולה: ואהבת לרעך כמוך. והוא מבין שאיך הוא יכול לאהוב אחרים כמוהו אם הוא אינו אוהב את עצמו אפילו??

הבורא מתבונן עמוק בתוכו ורואה…הוא מחבק אותו אליו ומזכיר לו את מה שכבר שכח-את כוחה של האהבה ללא תנאי, של האחדות, של הסליחה.

ואז אדם בכה וחיבק את חווה כשווה בין שווים והאור של שניהם היה חזק וצלול ומרפא.

אמן.


תגובות

כשהבורא פגש את אדם — תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.