כמה הרהורים

קשה ,קשה להכיל את הכאב. אני רוצה לברוח ממנו, אני רוצה להתחבא, אני רוצה שלא יהיה עוד.

יש משהו בסיפורים על הנופלים, בבכי השקט, בהשלמה עם החוסר שקורע את הלב.

מאתמול אני דומעת. כל הזמן חושבת :איך? איך מתמודדים עם אובדן? עם האין? עם החוסר הכל כך מוחשי? עם פרידה סופית?

אני רואה אמהות שלא יכולות לדבר כי כל דיבור מציף. ואני רואה אבות שמנסים להיות חזקים אבל הדמעות חזקות מהם. אני רואה אחים שחיים בצל זה שמת. ואני רואה עם שהמורשת שלו היא מורשת של אובדן ושכול. עם שהפך בעל כורחו מעם שחי על ספרים ולימוד לעם שחי על חרבו. לא בגלל שהוא רוצה. זה משום שהוא חייב. כדיי לחיות חייבים כמה למות.

עוד שאני כותבת את המשפט האחרון אני מרגישה את ההתנגדות, את המרד בתוכי, את הזעקה:למה??

כדיי לחיות חייבים כמה למות. אין מספרים ואין קו אדום. כמה חייבים למות. כמה? כמה שצריך.

בן אחד שלי בצבא, תפקיד סודי. אחר הולך לצו ראשון. הוא, מה שנקרא, מורעל. רוצה קרבי, רוצה מובחר. למה? ככה. כי צריך לשמור עלינו, כי צריך לדאוג שנמשיך לחיות. בשביל זה צריכים כמה למות.

בתוכי פחד. לא גידלתי ילדים כדיי לאבד אותם בגיל 20. אני רוצה שיהיו שקמיסטים, ג'ובניקים, במקום בטוח ושקט.

הם רוצים משהו אחר. ואני נכנעת. פוחדת אבל נכנעת.

"אמא", אומר לי הקטן, אחרון ילדיי, " מה את פוחדת? הריי חס וחלילה יכולה להיות תאונת דרכים, אני יכול לחצות כביש ולהידרס. אם צריך למות מתים ואם צריך לחיות חיים. אל תפחדי."

מייד אני עולה בתודעתי לבריאה ומבקשת לבטל את האמירה על המוות.

"בורא" אני מבקשת "תעשה כבר שיבוא שלום. שיבוא שלום. שהאדמה תתנקה מהדם בו היא ספוגה.

סדר את העניינים. אני יודעת שהכל חיים ויחד עם זאת הסוף של החיים האלו מותיר חלל ומרחב של חוסר. האנוש סובל. "

לא ממש מקבלת תשובה. ברקע, על מרקע הטלויזיה שמות וסיפורים . אני רוצה לברוח ולא יכולה.

מן יום שכזה, אז אני נכנעת.

מתיי שהוא ,אוליי מחר, הכאב ילך. הדלת בליבי פתוחה.


תגובות

כמה הרהורים — תגובה אחת

  1. ענת, כתבת כל כך יפה. אני מאחלת לך שהפחד ירגע (כמה שאפשר כשאת אמא של חייל), ושהם יחזרו בשלום. אני כל כך מזדהה עם הפחד הזה. אני זוכרת שכשהבן שלי היה תינוק חלמתי שלוקחים אותו לצבא. התעוררתי באימה. בסופו של דבר הוא היה בשריון, ונפצע באימונים. כשהוא היה בהחלמה הוא היה בבית, וחברה טבעה את המונח – מאמא גאה לאמא מאושרת. לפחות בתקופה הזאת לא דאגתי. אחרי זה הורידו לו פרופיל, ודווקא עם הפרופיל הנמוך הוא היה בעזה… נו. רק הרבה אחרי שהוא השתחרר הוא סיפר לי את כל מה שהיה שם. אז התחלתי לפחד באיחור. 🙂 עכשיו הוא גדול וגמר גם עם המילואים – חזרתי להיות "אמא מאושרת".
    כאחת שחוותה גם את השכול, אני לא מאחלת את זה לאף אדם.
    אתמול שי ואני עשינו חשבון – שי יותר מבוגרת מאבא שלה בעשרים שנה בערך, אני יותר מבוגרת ממנו בארבעים שנה בערך… כמו בשיר של יהודה עמיחי – הם נשארים צעירים תמיד. אז הכרתי מישהו מקסים – שנתיים ושלושה חודשים בדיוק. נשארתי עם ילדה מקסימה, ועכשיו גם שלושה נכדים, שאני רואה בפנים שלהם, בעיקר כשנולדו את הדמיון גם לסבא הצעיר הזה שבתמונה.
    בסופו של דבר – החיים הם כנראה דבר חזק מאוד.
    להתראות – כרמלה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.